אנתוני וידלר דן במושג בהקשריו האדריכליים ומפרשו כהפיכת מה שנדמה היה כביתי למה שאינו עוד ביתי: חלל מאוים , הצד האפל של החלל, בית אטום שאת סודותיו ניתן רק לדמיין.
מבנה זה, על אטימותו, מזכיר לנו פעם אחר פעם את שאנו חרדים מפניו, את יכולת המוות הגלומה בנו, ואת העובדה שאנו מחוייבים להסתתר על מנת להמשיך להתקיים. החרדה מפני המוות שהודחקה מאחורי תרבות המגורים, עיצוב הפנים והאדריכלות, נחשפת עירומה.