אני מוצא את עצמי מהרהר ללא הרף בעיר-בתוך-הבקבוק שסופרמן שומר היטב במבצר הבדידות שלו. בתוך פעמון הזכוכית יש עיר שלמה, מלאה באנשים חיים, מכוכב האם שלו קריפטון – כוכב שהתפוצץ. קריפטון הוא הבית שלעולם לא יוכל לשוב אליו, העבר שלעולם לא יוכל לשחזר. ובכל זאת הוא שם, מכווץ לגודל של בית בובות – מזכרת נצח בזמן האמיתי. אני תוהה אם איש הפלדה הנצחי חש אי פעם בצורך לרסק את העיר הזו ולחיות, סוף סוף, בהווה. זה ישים קץ לפחד להגיע בסוף לחדר הסגור.