אני מוצא את עצמי מהרהר ללא הרף בעיר-בתוך-הבקבוק שסופרמן שומר היטב במבצר הבדידות שלו. בתוך פעמון הזכוכית יש עיר שלמה, מלאה באנשים חיים, מכוכב האם שלו קריפטון – כוכב שהתפוצץ. קריפטון הוא הבית שלעולם לא יוכל לשוב אליו, העבר שלעולם לא יוכל לשחזר. ובכל זאת הוא שם, מכווץ לגודל של בית בובות – מזכרת נצח בזמן האמיתי. אני תוהה אם איש הפלדה הנצחי חש אי פעם בצורך לרסק את העיר הזו ולחיות, סוף סוף, בהווה. זה ישים קץ לפחד להגיע בסוף לחדר הסגור.

מייק קלי \\ Repressed architectural memomy